סיפור חייו
בנם של שירי חיה ומרדכי. נולד ביום ח' בתשרי תשס"ב (25.9.2001) במושב העובדים הציוני-דתי בית גמליאל שבמועצה האזורית חבל יבנה. אח צעיר לנִתאי ואיתמר; אח בוגר ללוטם, יועֵד וזוהר.
אייל מבורך, הראשון מבין ילדי המשפחה שנולד בבית גמליאל, גדל ברוח "תורה ועבודה" וינק את אהבת האדם, העם והמולדת. "הוא היה ילד של אור," כתבה אימו, "ילד של אהבה; ילד של מבטים, של מילים טובות – ילד מזן נדיר." את ראשית חינוכו קיבל במושב, ועלה לכיתה א' בבית הספר האזורי שבקבוצת יבנה. את כיתות ב'–ד' עשה באוקלנד שבמדינת קליפורניה, ארצות הברית, לשם יצאה המשפחה לשליחות. בתקופת שהותם שם נפטר סבו מבורך, שעל שמו קיבל אייל את שמו השני.
בתום השליחות, המשיך את לימודיו היסודיים בקבוצת יבנה, ובסיומם עבר לישיבה התיכונית השש-שנתית "אמית עמיחי" שברחובות, שם למד במגמת ערבית ותקשורת. אייל בלט בהישגיו הלימודיים ובכישוריו החברתיים; פעיל בשבט "מורשה" של תנועת הנוער "בני עקיבא", ולימים – מדריך נערץ ששימש לרבים מורה דרך.
אהבתו לספורט תפסה חלק ניכר מזמנו ומהווייתו. אייל היה כדורסלן מוכשר ונחשב ל"מלך השלשות". במספר אליפויות של מועצה איזורית חבל יבנה, קטף אייל את התואר הנכסף. עד כיתה ט' שיחק בקבוצת הכדורסל "אליצור חבל יבנה", בכיתה י' עבר לשחק ב"אליצור יבנה", ואחר כך נמנה עם נבחרת בית הספר בכדורסל.
אייל אהב גם לשחק כדורגל ולערוך עם חבריו טורנירים של טניס שולחן.
שנות התיכון היו שנים משמעותיות ביותר בעיצוב אישיותו ודרכו. הספרים שעל המדף בחדרו, שהיה בהם שילוב של ישן וחדש, קודש וחול, העידו על עושרו הרוחני, על פתיחותו למגוון עולמות תוכן, וביטאו את סקרנותו העצומה להיכרות עם האחר. אייל הרבה לקרוא בספרים של הרב זקס וגם הספר שנכתב כל בניה שראל שנפל בצוק איתן, שמים שאין להם סוף, היה ספר משמעותי לאייל.
אייל היה מנהיג בלב ובנפש, אדם שמעולם לא התפשר על האמת הפנימית שלו ועל צו מצפונו, ואת הכול עשה בחיוך, מתוך אהבה גדולה וחתירה מתמדת לעשיית הטוב. חבריו סיפרו על חבר אמת שידע לתת עצה חכמה והיה נכון להתייצב בכל עת כדי להגיש עזרה, גם על חשבון נוחיותו. "אייל היה החבר הרגיש, הכן, האוהב, הישיר, המתווך," סיפר בניה, "בחבורה שלנו – ארבעה עקשנים ודעתנים, הוא היה הרגיש והמגשר, והכול בעדינות ובאהבה. … את הטוב הגדול שיש במעגלים סביבו הוא זה ששתל והגדיל."
בכיתה י"א, במסגרת פרויקט מעורבות חברתית, אייל החזיר לפעילות והוציא לפועל עם חבריו את "גמ"חליאל" – גמילות חסדים של הנוער בבית גמליאל של חלוקת מזון לנזקקים. בעבודת הסיכום שהגיש בסוף כיתה י"ב, כתב: "אנו חיים בעצם בסוג של בועה, הרבה פעמים אנחנו שוכחים מה קורה מחוץ למושב. הפעילות בגמ"ח גרמה לי להיות מודע יותר לבעיות שיש בחברה."
ואומנם, הרצון של אייל להכיר את כל רובדי החברה הישראלית – והעם היהודי בכלל – בער בו. בכיתה י"ב התלבט כיצד תיראה שנת הי"ג שלו – אם ללכת למכינה קדם-צבאית או להמשיך לישיבה. במקביל, התמיין לתוכנית של הסוכנות היהודית שבמסגרתה נוער יהודי יוצא לשליחות בתפוצות והתקבל לשנת שירות בבולטימור, מרילנד, ארצות הברית. "אייל רצה לנסוע," סיפר מחנכו, הרב דובלין, שאייל הרבה להיוועץ בו, "ודווקא אני לא הייתי בעד. אמרתי לו, 'לפני שאתה הולך, בוא תתמלא קצת, אבל אייל אמר: 'אני נאמן לאמת שלי ולמקום שנמצא בתוכי, אני חושב שזה מה שאני צריך לעשות' – וזה מה שעשה."
כמי שהאמין בחיבורים הוא צוות עם קבוצת חברים בעלי רקע שונה לחלוטין משלו, ואיתם יצא לדרך, לשליחות. "אהבת מאוד את האנשים, את החוויות, את הקהילה," סיפר שגיא, חברו למשלחת, "אהבת את הטיולים, והקסמת כל אמריקאי סורר שפגשת. חצי שנה היית שם, בכל רגע לא הפסקת לשאול איך אפשר לעזור. בתוך כל המרחק והקושי מצאנו אחד את השני."
בתקופת שהותו בבולטימור יצר קשרים חזקים עם הקהילה היהודית ויזם פרויקטים שקשורים לאהבת ישראל. הוא אומץ על ידי שתי משפחות שפתחו בפניו את הבית, ואייל, בתמורה, פתח בפניהן את הלב, יצר קשר קרוב ומיוחד עם ילדיהן ושימש להם אח גדול ומודל לחיקוי. "הוא היה מורה טבעי," סיפר ג'ייקוב בלומנפלד, "וכבן לשני מורים אמר שגם הוא ירצה לעסוק בחינוך ובהוראה."
שנת השירות בבולטימור נקטעה מוקדם מהמתוכנן עקב מגפת הקורונה שהשתוללה ברחבי העולם ואילצה אותו לשוב לארץ. בחזרתו, התנדב בחלוקת מזון ובקניית תרופות לקשישים. "קיבלתי ממנו שיעור לחיים על הנכונות להיות אמיתי עם עצמך וללכת עם האמת שלך עד הסוף," אמר מחנכו הרב דובלין, "ועם זאת – למצוא את הענווה מול אחרים."
את הזמן שנותר לו עד הגיוס החליט להקדיש ללימודים, והצטרף לישיבת ההסדר עתניאל ("בית ועד לתורה הר חברון") – מהגדולות שבישיבות הציונות הדתית. בתקופת לימודיו שם פרח, הרבה לטייל בשבילי הארץ וחש חיבור עמוק לחברים ולתכנים.
לכל אורך שנות התבגרותו ראה עצמו אייל כאיש צבא וכיוון עצמו לפיקוד. הוא ויתר על גיבושי הסיירות המובחרות. הוא ראה בשירות בגדודים אידיאל, ושב והצהיר על רצונו להיות מפקד בצנחנים, במקום שבו יוכל להשפיע הכי הרבה ולהתקדם.
עם גיוסו לצה"ל, במחזור נובמבר 2020, הוצב בחיל הרגלים והחל את מסלול הכשרת הלוחם בגדוד 202 ("צפע") של חטיבת הצנחנים. במהרה זיהו מפקדיו את יכולותיו, התרשמו מתפקודו ומנחישותו, ושלחו אותו לקורס מ"כים (מפקדי כיתות) ב"הקצאה 0" – ההקצאה המוקדמת ביותר במסלול הצבאי לקורס פיקודי. בהמשך, יצא לקורס המכין לקורס קצינים, ומשהודח החליט לחזור לצוותו המקורי, ולצאת עימו לתעסוקה מבצעית. "זה היה מאוד מאתגר עבורו 'לחזור אחורה' ולהיות שוב חייל פשוט בתוך צוות," סיפרו הוריו, "אבל החברים קיבלו אותו בחיבוק גדול, קראו לו 'מ"כ חבר' וראו בו דמות משמעותית." אייל קיבל תפקידים אחראיים בגדוד ומפעם לפעם צוּות למשימות מיוחדות.
בעת חופשותיו מהצבא מיצה כל רגע ורגע: הקדיש זמן למשפחה, השתעשע עם אחיינו האהוב עברי ונפגש עם החברים. בכל עת, בשירות ובוודאי בחופשה, הקפיד להקדיש עתים לתפילה.
בהמשך שירותו המליץ מפקד הגדוד כי אייל יצא שוב לקצונה. הגם שכבר ראה באופק את הטיול של אחרי הצבא, נענה לאתגר ויצא שוב לקורס קצינים. אייל בלט לטובה, מונה לתפקיד עוזר המ"פ והוטלו עליו אחריויות נוספות. חלומו, לחזור כמפקד-קצין לפלוגה שהתגייס אליה – התגשם. אייל היה המאושר באדם כשבאוגוסט 2023 חזר לפלוגה ב', ל"קרנפים", כמפקד מחלקת החוד וקיבל תחת פיקודו צוות. מפקדיו וחייליו תיארו קצין אמיץ, נחוש, צנוע, איש חינוך שקודם דורש מעצמו ורק אז מחייליו; לוחם שמאמין בצדקת הדרך, נאמן לערכיו ולמסורת עליה גדל. בסופי שבוע, בשבתות שאייל יצא הביתה הוא הקפיד לערוך ביקורי בית אצל חייליו, חשוב היה לו להכיר את הבתים מהם מגיעו החיילים, לפגוש את המשפחות ואת החיילים בסביבתם הטבעית. הורי צוות טויטו והחיילים אהבו והעריכו מאוד את אייל ואת הקשר ההדוק שטווה עמם.
בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
אירועי השבעה באוקטובר מצאו את אייל בתעסוקה מבצעית בגוש עציון. שלושה ימים לאחר מכן ירד כל הגדוד לדרום, ואייל לקח חלק בטיהור יישובי העוטף ממחבלים, בבארי ובשדרות. בסיום פעולות הטיהור חזרו לבסיס האימונים כדי להתכונן לתמרון הקרקעי שתוכנן ברצועת עזה.
באותם ימים החל לכתוב בטלפון הצבאי המוצפן יומן מלחמה שבו, בצד תיאור ההתרחשויות, פירט את תפיסת עולמו בשאלת-העל: "בשביל מה אני נלחם?" וכך כתב: "המדינה שלי – המהות שבשבילה אני חי; הארץ שלי – המקום הכי יפה בעולם; העם שלי – אחים ואחיות שלי; החברים שלי – האנשים שאני אוהב, מצפן ערכי בגובה העיניים; הצוות שלי – מי שאני מוכן לחטוף את הכדור בשבילם; המשפחה שלי – נוף ילדותי, והם הכול בשבילי; סבא שלי – שעלה ארצה לשם הציונות, בנה את ביתו במושב קטן ונידח מתוך חלום ליישב את האדמה; אחיין שלי – הילד הקטן היפה והחכם, שיגדל במקום טוב יותר; הסגל שלי – אלה שתמיד יהיו שם לצידי ותמיד אהיה שם לצידם."
עם כניסת הגדוד לרצועת עזה נותק הקשר עם אייל למשך שלושה שבועות. ב-12 בנובמבר 2023 כתב ביומנו: "אנחנו מתקדמים יותר ויותר פנימה אל עבר מרכז העיר. ועדיין, התחושה היא שלא חווינו כלום…" וכך תיאר את חוויית קבלת שבת בתוככי רצועת עזה: "התחושה של להתפלל בקבלת שבת ולחוות שבת על אדמת עזה זו חוויה שלא אשכח. בערב הזה התעצמה בי התחושה של השליחות שאני מרגיש כשאני פה. עם ישראל סומך עלינו. אנחנו מחויבים לנצח פה, וכך גם נעשה."
ב-24 בנובמבר 2023, לאחר משא ומתן בתיווך קטר על עסקה לשחרור חטופים, נכנסה לתוקף הפסקת אש בין ישראל לחמאס. באותו יום כתב: "אי אפשר להתכחש לעובדה שלנו יש חלק בדבר הזה. אני המון פעמים מרגיש שרק כשאגיע חזרה לארץ אצליח לעכל את סדר הגודל של מה שאנחנו עושים פה."
ההפוגה בלחימה נמשכה שבע יממות ובמסגרתה שחרר חמאס עשרות חטופים. באחד מסופי השבוע של אותם ימי הפוגה כתב אייל: "… אני משתדל להיות כמה שיותר חזק, בשביל להראות את זה ללוחמים שלי … הראש כבר בסג'עייה. דברים גדולים בפתח. רק רוצים לטרוף את המשימה הבאה. … אנחנו רוצים יותר. אני רוצה יותר."
סוגיית הערכיות והמוסר בלחימה העסיקה אותו רבות, על אחת כמה וכמה שהיה עד לתופת שהתחוללה בבארי. ב-11 בדצמבר 2023 כתב: "בלחימה אתה נצרך לעשות מעשים שממש נוגדים את הטבע שלך כבן אדם. … אני חושש לאבד את אמות המוסר שעליהן גדלתי וחונכתי, ולהגיע למצב שלא אצליח למתוח את הגבול לי ולחיילים שלי." … הרוע של המחבלים והמעשים שלהם [בבארי], הכאיב לי מאוד… אחד הדברים המשמעותיים שבעיניי מבדילים אותי מהם הוא המצפון האישי שלי."
לאחר שמונים יום ברצועת עזה הגיע אייל הביתה להתרעננות קצרה של 48 שעות. לאייל חשוב היה לבקר אצל משפחת נהרי במושב אורה, משפחתו של סגן רועי נהרי שאייל היה מ"כ תחתיו והפך להיות חבר קרוב של אייל. רועי נהרג בכפר עזה בשבעה באוקטובר. אייל תכנן בהפוגה הבאה ללכת ולבקר משפחות נוספות של לוחמי הצנחנים ששכלו את בניהן.
"המנטרה של אייל הייתה 'לא יוצאים מפה עד שלא מחזירים את החטופים ואת השקט לעוטף'," סיפרו בני משפחתו על הלך הרוח שלו בביקור הקצר, "הוא היה מאוד חדור מטרה, ייצג את הצבא נאמנה ועמד מאחורי החלטות מפקדיו."
בתום ההתרעננות, חזר לרצועה, לתמרון השני. לאחר שלושה שבועות נוספים של היעדר תקשורת, התקשר והתעניין בשלום כולם. "זאת הייתה שיחה עליזה וממלאה," סיפרה אימו, "ועלו בה הרבה מאוד נושאים. הוא מאוד הקליל את הסיטואציה." חמישה ימים לאחר השיחה, נפל בקרב.
ביום שני, 22 בינואר 2024, במסגרת המתקפה האוגדתית של צה"ל, קיבלו אייל וחבריו משימה להגיע ליעד במערב חאן יונס תוך שהם מתלווים לכוח שריון מחטיבה 7. בדרך ליעד נפגע הדחפור D-9 מטיל, והוחלט להיכנס למגננה. מפקד הפלוגה כינס את כל המפקדים, ובהם אייל, בבית אחד, שם עמדו בחלון לתצפית ולתכנון ההמשך. טיל נגד טנקים שירו המחבלים חדר דרך החלון והרג את אייל ואת שני מפקדיו. עימו נפלו סגן מפקד הגדוד רב-סרן דוד נתי אלפסי ומפקד הפלוגה רב-סרן איליי לוי.
סגן אייל מבורך טויטו נפל בקרב בדרום רצועת עזה ביום י"ב בשבט תשפ"ד (22.1.2024). בן עשרים ושתיים בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין ביבנה. הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן.
ספדה לו אימו: "אין ילד כמוך, איילי שלי. … ילד מחבק, ילד של לב. הבשורה על מותך תפסה אותי בהפתעה גמורה. רציתי שמסע הלוויה שלך יצא מהבית, הבית שכה אהבת, והנה בלכתך הבאת לפה חיים. האנשים שנגעת בהם והם כל כך רבים וכל כל מגוונים, דתיים וחילונים, מבוגרים וצעירים, שמאלנים וימניים, מהארץ ומחו"ל. והמשותף לכולם הוא שכולם אוהבים אותך כל כך. … היה לי ילד ואיננו עוד אבל רוחו לעד תהיה קיימת. אני אוהבת אותך, אוהבת עד כאב, אוהבת עכשיו ולעולם."
במלאות שלושים לנפילתו נערך ערב זיכרון עם שירים, סיפורים וזיכרונות, ובמהלכו הוקרנו מצגות מתחנות חייו והוקראו קטעים מיומן המלחמה שכתב.
בעלייה לקבר בשלושים ספד לו אביו: "אייל אהוב ליבי, … זכינו לשמוע את המשפחה והחברים שתיארו אותך באורות מגוונים ומעצימים. אני עדיין מנסה לגשר על המרחק הרב בין הבן הרך, האוהב, המלטף, המעניק, המתמסר לעיסויים ברגליים או מתרפק על אוכל מפנק; אדם המוקף חברים במשחקי טניס שולחן, כדורסל ו'קטאן' לבין מפקד, קצין, המוביל את חייליו בעוצמה ונחישות לביצוע משימות מסכנות חיים תוך הקפדה על מקצועיות ללא פשרות. … רחוק מהבית, מהמוכר, מהמובן מאליו והפשוט שמרת על המסורת, על הערכים ועל האמונה שהיו נר לרגליך. את המעורבות באחר, בשונה, הפכת לדרך חיים. אתה חסר ולעולם תחסר. אוהב אותך כל כך, גאה בך על כל מה שעשית והשארת בעולם בימיך הקצרים, קצרים מדי."
אייל מונצח במגוון מפעלים, בהם: משפחתו הדפיסה סימניות עם התמצית הרעיונית של דבריו מתוך יומן המלחמה שכתב; פינת הנצחה על שמו הוקמה בישיבה התיכונית "אמית עמיחי" ובית הספר מקיים פעילויות חינוכיות לזכרו; המועצה האזורית חבל יבנה ערכה טורניר כדורסל לזכרו; הקהילה היהודית בבולטימור הנציחה אותו בשתילת זרעים בט"ו בשבט לאור מורשתו – להפוך את הקושי לצמיחה; דפים לזכרו נפתחו באתר האינטרנט "לזכרם" של הסוכנות היהודית ובאתר "גל-עד לזכרם" של תנועת בני עקיבא.
(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)
